המרתון השני שלי

לילה של ספקות

השעה 2 בלילה. אני מתעורר בדירה של חברי הטוב, איתי טננבאום, בלב תל אביב. איתי, באחלה מחווה, פינה לי את הדירה לכבוד המרתון שלי והלך לישון אצל חברה שלו – מה שממקם אותי במרחק נוח של 2 ק"מ בלבד מנקודת הזינוק.

איך שפתחתי את העיניים, כאב חזק באצבעות רגל שמאל תפס אותי. מה זה?! מרגיש כאילו נשברו לי האצבעות. אני נזכר בשתי המכות החזקות שקיבלתי בכף הרגל אתמול – מחבר אחד ועוד אחד, ומגיע למסקנה: כנראה סדק או שבר. זהו, הלך המרתון. אני בקושי מצליח לגרור את עצמי לשירותים בלי כאב עז.

זה לא חדש לי. גם במרתון הראשון שלי קרה משהו דומה – התעוררתי באמצע הלילה עם מיגרנה מטורפת, בטוח שאין סיכוי שאצליח לרוץ. איך רצים עם מיגרנה? ועכשיו שוב – איך רצים עם רגל שלא מסוגלת לסחוב אפילו לשירותים?

אבל אין הרבה מה לעשות. אני מחליט לחזור לישון, מקווה לטוב. לקראת חמש בבוקר אני מתעורר שוב – והכאב? כמעט נעלם לגמרי. קפה זריז, נעליים, ויוצא בהליכה מהירה לכיוון קו הזינוק.

ליווי צמוד של רץ עלית - אל יווני

ליווי צמוד מרץ עלית

איתי שפק, חברי לקבוצת הריצה, פגש אותי לקראת ההזנקה. אנחנו רצים יחד כבר ארבע שנים בקבוצת "חורשן", אבל איתי הוא בליגה אחרת – רץ עלית אמיתי. אנחנו קוראים לו "אל יווני", ובצדק – כבר יש לו מרתון ב-3 שעות ו-15 דקות, הישג מטורף.

אני, לעומת זאת, רצתי את המרתון הראשון שלי לפני שלוש שנים, ב-4 שעות ו-10 דקות. וזה היה בתנאים שלא מביישים סצנה מסרט אסונות – סופה משוגעת העיפה פחים ירוקים באוויר ברחוב דיזינגוף.

איתי הציע ללוות אותי במרתון ולרוץ בקצב שלי – הרבה יותר איטי מהקצב הטבעי שלו. מחווה מדהימה מצדו, אבל גם אחריות לא קטנה.

קו הזינוק - 07:20 28/2/2025

זינוק חגיגי תחת שמיים כחולים

רון חולדאי הזניק אותנו אחרי נאום קצר והפרחת 59 בלונים צהובים – תזכורת כואבת לחטופים שעדיין שם, בגיהנום של עזה. ואז, בלי יותר מדי טקסיות, יצאנו לדרך.

הפעם ההתרגשות הייתה יותר מתונה. אני זוכר את עצמי לפני שלוש שנים, רועד מהתרגשות (וגם מקור). אבל היום? מזג אוויר מושלם. לא כמו אז, כשהסערה שטפה את העיר, הגשם הכה חזק, והרוח העיפה פחים ברחובות. הפעם – בהיר, שמיים כחולים, קצת חם אפילו. בדיוק כמו שאני אוהב.

הגעתי עם תוכנית מסודרת: קצבים מדויקים לכל מקטע, כשהמטרה ברורה – לסיים ב-4 שעות, ואולי אפילו קצת פחות. איתי דאג לשמור עליי שלא אצא מהר מדי. זו אחת הטעויות הכי גדולות של רצי מרתון לא מנוסים – לזנק חזק מדי ולשלם על זה ביוקר. כי האמת? המרתון האמיתי מתחיל בקילומטר ה-30.

את עשרת הקילומטרים הראשונים אולי רצתי טיפ-טיפה מהר מהמתוכנן, אבל לא משהו דרמטי. עדיין הייתי בשליטה.

מספרי חזה - מרתון 2022 ו2025

למה שוב מרתון?

למה בכלל החלטתי לקחת על עצמי את האתגר הזה שוב? הרי כבר סימנתי וי על מרתון. התשובה הקצרה: אני מזוכיסט מוצהר. התשובה הארוכה? הרגשתי שיש לי unfinished business עם הריצה הזו.

המרתון לפני שלוש שנים נגמר כשאני באפיסת כוחות מוחלטת – ספוג מים ממבול שהתחולל, רועד מקור, כל השרירים כואבים, נאנק בכל צעד. זה לא היה סתם קשה – זה היה סבל בהתגלמותו. הפעם רציתי חוויה מתקנת. לסיים עם חיוך, לא עם הלשון בחוץ.

ספוילר: במבחן התוצאה, זה לא בדיוק קרה גם הפעם.

האם יהיה מרתון שלישי? אני חושב שלא. אבל לך תדע.

אני יום למחרת, ואחרי 9 שעות שינה, עדיין מתאושש מהטראומה שחוללתי לגוף שלי. הפעם מזג האוויר היה מושלם, חצי מרתון היה תענוג, והצלחתי לשמור על התוכנית שלי.

ואז הגיע הקילומטר ה-23, ושם – הכל התחיל להשתבש.

הגוף מאותת, הפחדים צפים

התחילו לי כאבים בצד ימין של הגוף, כאילו משהו שם לא מנגן כמו שצריך. הורדתי קצב וסטיתי מהתוכנית שלי. הרי אני תמיד מקשיב לגוף – זה העיקרון שמנחה אותי בריצות.

אבל הפעם זה הרגיש אחרת. לא "סתם" משבר רגיל של עייפות – הרגשתי ממש לא טוב. ואז התחילו לעלות הפחדים. לפני שנה עברתי התקף לב, ומה אם זה קשור? אולי משהו השתבש בעורקים שמזרימים חמצן לשרירים? רק שלא אמצא את עצמי קורס פה על המסלול, מוקף רצים שלא מבינים מה עובר עליי.

זה לא היה כאב חד, אלא מין קושי מוכר ולא מוכר בו זמנית. תחושה שהזכירה לי את חומצת החלב שמציפה את הגוף כשאתה לא בכושר – אותה צריבה צדדית שהרגשתי פעם, לפני שנים, כשעוד לא הייתי בכושר כמו היום. הרי אני רץ בקצבים שבהם הגוף שלי אמור להתמודד בלי בעיה. אבל עכשיו? משהו פשוט לא עבד כמו שצריך.

שני קילומטרים שלמים ניסיתי לצלוח את זה, מחפש תשובות תוך כדי ריצה. ואז, בדיוק ברגע הנכון, הגיעה עינב.

עינב, חברה טובה מקבוצת "חורשן", לא הייתה רשומה למרתון, אבל היא קמה מוקדם בבוקר וחיכתה לי שם במיוחד, ליד השעון של יפו, כדי לרוץ איתי וללוות אותי בכ-12 קילומטרים. חיבוקים, התרגשות, שמחה לראות אותה. היא הצטרפה אליי ולחבר שלי, איתי שפק, וכעת אני רץ עם שני מלווים מדהימים. לא רק שהם תומכים ומעודדים, הם גם דואגים שאשתה מים בתחנות ההזנה. הרגשתי כמו מלך. איזה חברים יש לי!

אבל הגוף? הגוף פחות שיתף פעולה. ניסיתי לחזור לקצב של תוכנית המרתון, אבל משהו השתבש.

הגוף מאותת, אבל אני ממשיך

זה לא קרה לי בכל הריצות הארוכות של ההכנה למרתון. כל יום שישי הייתי רץ ארוכה – בין 12 ק"מ ל-35 ק"מ – במשך 3–4 חודשים, מוסיף כל שבוע עוד 2 ק"מ, עד שהגעתי ל-35. אבל באף אחת מהריצות האלה לא הרגשתי את מה שהרגשתי בקילומטר ה-23 של המרתון עצמו.

אבל לוותר? זה לא אופציה.

והנה, בדיוק בזמן, מגיע חיזוק נוסף – גלעד טל האגדי מצטרף אליי בסביבות הקילומטר ה-25. גלעד, חבר יקר מקבוצת "חורשן" ובעלה של עינב, מגיע עם אנרגיות של מופע סטנדאפ. הוא צועק לכל מי שמעודד בצידי הדרך:"בן! בן! בן! זה בן!" – מצביע עליי בהתלהבות.והקהל? מצטרף אליו: "בן! בן!"

אני מרים ידיים למעלה, מחייך קצת. אבל זה לא החיוך של הנאה מריצה כיפית – זה חיוך שמנסה להסתיר את הסבל הגופני.

כפות הרגליים כבר בוערות. את ההרגשה הזו אני דווקא מכיר מהריצות הארוכות, אבל הפעם זה שורף קצת יותר.

משבר ברחוב בן גוריון

בקילומטר ה-30, אי שם ברחוב בן גוריון, זה הכה בי. הסתובבתי לגלעד ואמרתי לו בקול עייף: "אולי אני פשוט אפסיק פה?"

גלעד לא חשב פעמיים. הוא עצר אותי ישר: "אל תיתן אפילו לשנייה אחת למחשבה הזאת מקום."

הסתכלתי עליו, חצי צוחק, חצי מותש, ואמרתי: "אבל אתה מכיר אותי – אין מצב שאני באמת מוותר."

ככה זה ממשיך עד הקילומטר ה-34. בעצם, לא התאוששתי. לא הצלחתי לחזור לקצב שלי. השאיפה הייתה לסיים בפחות מ-4 שעות, אבל זה כבר לא רלוונטי. אני נפרד מהמטרה הזו, ומחליף אותה במשהו בסיסי יותר: פשוט לסיים. ולהישאר בחיים.

כשהרוח גוברת על הגוף

אני רץ עם מוזיקה לכל אורך המרתון – ווליום נמוך, כדי שאוכל גם לשמוע את הסביבה ולהיות חלק מהחוויה.

בקילומטר ה-34 נפרדתי מעינב וגלעד, ונשארתי רק עם איתי שפק, המלווה שלי. איתי נתן לי בדיוק את מה שהייתי צריך בשלב הזה – ספייס. הוא היה שם לכל דבר שהייתי צריך, בלי להעיק, בלי להפריע. פשוט להיות נוכח. מדהים איך הוא הצליח לתת לי את התחושה שאני לבד עם עצמי, אבל לא באמת לבד.

בשלב הזה, הסבל התגבר. ואני? אני מעולה בלסבול.

המוח כבר לא חד. בדר"כ בזמן ריצה יש לי מחשבות, רעיונות, חלומות. אבל עכשיו? כלום. הראש ריק. מרגיש כאילו לא מגיע מספיק חמצן למוח – כמו שקורה בריצה איכותית בקצב גבוה.

ופתאום, כל המחשבות על למה אני עושה את זה צפות. איזה רעיון מטופש לרוץ מרתון. מה עבר לי בראש? זה מירוץ פסיכי, לא נורמלי, מי בכלל עושה דבר כזה?

אבל להפסיק? זה לא אופציה.

אני לא יודע להרים ידיים. אני finisher מלידה. כל דבר שאני מתחייב אליו – אני מסיים. כי זה מי שאני. אני לא מוותר. אז אני ממשיך.

מכאן, כל קילומטר הוא ניצחון של הרוח על הגוף. אני פשוט סוחב את עצמי קדימה. לא בקצב שתכננתי אלא בערך 6 דקות לק"מ – אבל אני מתקדם. וזה כל מה שחשוב עכשיו.

השראה בקילומטרים האחרונים

התוכנית הייתה ברורה – בעשרת הקילומטרים האחרונים לתת כל מה שיש לי. לרוץ בקצב של 5:20 דקות לק"מ, שזה הקצב שאני רץ באימוני מהירות שלי. אבל עכשיו? אין לי מה לתת. שום ספרינט הירואי לא הולך לקרות כאן. אני פשוט שורד.

ואז, הפתעה.

פוגש את איתי, אני מת, אני גמור!

בקילומטר ה-39, רגע לפני הכניסה לפארק, מחכה לי איתי טננבאום – החבר הטוב שלי, זה שנתן לי את הדירה שלו ללילה שלפני. פתאום אני רואה אותו, והוא קופץ פנימה לרוץ איתי איזה קילומטר וחצי. וואו. לא ציפיתי לזה.

זה מרים לי את המצב רוח לשנייה, ואז אני פולט את האמת הכי פשוטה:"אני מת. אני גמור." (ראו סרטון וידאו !)

איתי מחייך, מעודד אותי: "יאללה, רק עוד שלושה קילומטרים!"

ואני? חוזר שוב ושוב על אותה מנטרה: "אני גמור. אני מת."

הגוף צורח, אבל אני ממשיך

אני שם את המוזיקה בפול ווליום, עם פלייליסט שבימים רגילים גורם לי להרגיש בלתי מנוצח. אבל היום? כלום לא עוזר.

הגוף גמור. כאבים, צרחות פנימיות. אני משלם את המחיר של חודש אחרון לא מושלם – הייתי קצת חולה, לא התאמנתי כמו שצריך, לא הגעתי מוכן כמו שתכננתי. או שאולי… הגוף שלי פשוט לא בנוי לזה?

לא משנה. אני ממשיך. וסובל.

שני איתי, אחד מכל צד

בקילומטר ה-40, אני עם שני איתי. איתי שפק מצד ימין, איתי טננבאום מצד שמאל.

טננבאום, כמו שהוא תמיד, ישר מתחיל לדבר עם כולם, צוחק, מרומם את האווירה. מנסה גם לדבר איתי, אבל אחרי רגע קולט את המצב ואומר: "עזוב, אל תענה לי. תשמור כוחות."

ואז, בכניסה לקילומטר ה-41, מחסום. השומרים של המרתון עומדים שם, מוודאים שרק מי שרץ עם מספר חזה יכול להמשיך. לא מאפשרים לאיתי להמשיך איתי.

200 המטרים האחרונים

אני ממשיך רק עם איתי שמלווה אותי מהצעד הראשון. אני מכיר טוב את המסלול, אני יודע שהסוף קרוב, אבל זה פשוט לא נגמר.

כל 100 מטר מרגישים כמו נצח.

הסיבה שנרשמתי למרתון השני הייתה לסיים בספרינט, עם חיוך. לא עם הלשון בחוץ, לא מרוסק. אבל אין לי כוחות לספרינט.

אני ממשיך בקצב הנמוך שלי, מחזיק את עצמי עד לקילומטר ה-42. נשארו רק 200 מטרים.

ואז, שם בקו הסיום, אני רואה אותם – עידו הבן שלי, וגם רומי!

רומי הגיעה! לא הייתי בטוח אם תבוא, והנה היא שם, יחד עם עידו, עומדים בטריבונות עם כל הקהל שמחכה למסיימי המרתון.

ואז אני שומע אותה – "אבא!"

הלב שלי מתכווץ.

עידו מצטרף, צועק בהתלהבות: "כל הכבוד, אבא!"

אני לא יודע מאיפה זה בא, אבל אני מוצא בתוכי עוד טיפת כוח. אני מגביר את הקצב ב-100 המטרים האחרונים, שולח להם נשיקה באוויר, מרים ידיים לניצחון – וחוצה את קו הסיום.

סיימתי. ונשארתי בחיים.

זו לא הייתה הריצה שחלמתי עליה

האמת? פחדתי שלא אשרוד את זה.

אבל כשהגעתי לקו הסיום, לא הצלחתי לחייך. זה לא היה הרגע שדמיינתי.

זו לא הייתה הריצה הכיפית שרציתי. זה לא היה חיוך של ניצחון – זו הייתה ריצה של התמודדות. של סבל. של כאב.

וזה מה שהיה.

התוצאה והדירוג

סיימתי את המרתון בזמן של 4:12:34.

📌 מקום 911 מתוך כ-2,400 רצי מרתון

📌 מקום 118 בקטגוריית גברים גיל 50–54 📌 2.5 דקות יותר איטי מהמרתון הקודם שלי למרות שאז היתה סופה משוגעת.

אבל לפחות הפעם מזג האוויר היה מושלם.

אם במרתון הראשון אחרי כל הסבל ישבתי רטוב ורועד מקור במשך שעה, קפוא וגשום, בלי יכולת לזוז – הפעם, אחרי שחציתי את קו הסיום, חיכו לי השמש, הדשא ועידו ורומי שלי.

וזה היה רגע טוב.

התיישבתי על הדשא, מתאושש בשקט, מוקף בילדים שלי, נותן לכאבים לעשות את שלהם. זה היה אחד התיקונים שרציתי. לא סבלתי מקור, לא ישבתי לבד בגשם. אבל התיקון האמיתי – לסיים עם חיוך בספרינט – לזה לא הגעתי.

רציתי ריצה קלילה מלאה וכיפית, כמו חצי מרתון. רציתי לסיים בפחות מ-4 שעות.בפועל? סיימתי ב-4 שעות ו-12 דקות.

שרדתי כדי לספר את זה.

האם תהיה פעם שלישית? אני לא חושב. לפחות לא בשנתיים הקרובות.אבל לך תדע :-)

ותודה לכל החברים הטובים שליוו אותי.