פלייר ומברג השריטה שלי 20/100

נכתב ב20 ליולי,2023 - 20 מתוך 100 של אתגר ה100 החדש שלי

תנו כבוד

אני ב20 אחוז מאתגר 100 הימים שלי! מה אתם אומרים? להמשיך? לא באמת שואל, אני ממשיך כי אני נחוש ומתמיד מתמיד. אמרתי כבר שאני נהנה מהדרך שלי, אז אני עושה פה כיף חיים.

איי שם בסוף שנות ה70

של המאה הקודמת, אני מהמר על 1977. אני הייתי כבן 5. אבא שלי, איש מוכשר שידע לעשות המון דברים עם הידיים שלו, כמו לתקן כמעט כל מכשיר חשמלי בבית, לעשות טיפול לרכב שלו לבד, לבנות מיטה או ארון. הוא סיים רק כיתה ח' בקושי, עם דיסלקציה חמורה. בן להורים ניצולי שואה וחולה בטרשת עורקים החל מגיל העשרים שלו. הוא היה עושה הכל בעצמו. למי היה כסף לקרוא בכלל לאיש מקצוע? הוא היה נהג מונית. הוא היה לומד הכל לבד ע"י ניסוי וטעיה. הוא היה סופר אינטליגנטי, לימד את עצמו לדבר כמה שפות, אמן פיסול וציור ולמד דברים לבד מקריאה באנציקלופדיה. היה פעם דבר כזה. נשמע טוב, לא?

אבא עצבני ומתוסכל וילד רגיש במיוחד

אבל תמיד כשתיקן או בנה היה מתעצבן ומתוסכל שלא תמיד מצליח לו. הוא היה שמן מאוד, עם כרס גדולה ומעשן בשרשרת. תמיד היה מטפטף זיעה ומחזיק בקצה הפה שלו סיגריה בזמן שהיה עובד. האפר היה נופל לו תמיד לכל עבר כי היה עסוק עם הידיים בבנייה. אני, הקטנצ'יק החמוד והרגיש הייתי בסביבתו שהיה בונה או מתקן. זה לא היה נעים במיוחד כי התסכול שלו גלש לכל עבר. הוא היה יורק אש מהפה שלו. מקלל, כועס, מתלונן ומקטר. זאת הייתה השפה שלו.

פלייר ומברג

מקרה אחד זכור לי במיוחד. תביא לי פלייר (צבת בעברית) הוא מבקש ממני כשהוא על איזה סולם, עצבני, מזיע ומטפטף. אני החמוד רוצה לעזור לאבא שלי שהוא אלוהים בשבילי בגיל הזה. הבאתי לו מברג. אלוהים אדירים איזה נביחה קיבלתי ממנו. צעק עלי משהו כמו: "ביקשתי פלייר!! מה אתה מביא לי מברג!! מה אתה אידיוט?!? אתה לא יודע מה זה פלייר?!?!?" בטון אלים ומקטין. ברגע ההוא נולדה לה ונצרבה לה השריטה הנפשית שלי: "אני לא בסדר!" או אם תרצו לא אוהבים אותי כי אם אני לא בסדר זה מאוד קרוב ללא אוהבים אותי. ילד בן 5 לא מבין שאבא שלו הוא האידיוט והוא לא יודע לנהל את הרגשות שלו והתסכול שלו גולש ופוגע באחרים. מבחינת בן (אז בני) הילד מבין ובטוח שהוא ממש לא בסדר והוא נעלב עד עמקי נשמתו. זהו, האירוע הזה ישנה את מהלך חיי לעד. מאז אני לא בסדר. אני לא מאוד מיוחד, לכל אדם בוגר יש שריטות דומות לאלו אבל עדיין זה כואב. זאת השריטה שלי או אמונת השורש המגבילה שלי, כך למדתי.

להראות לעולם מה אני שווה

היחסים עם אבא שלי היו מורכבים רוב חיי. אבא נפטר לפני יותר מ8 שנים. בחיי הבוגרים כעסתי עליו מאוד בגלל שהתעלל בי מילולית כשהייתי קטן. בגלל שהוא היה עסוק בדיכאונות ובכאבים שלו ולא ראה אותי מספיק ולא הכיר בכישרונותי. שם נולד הדרייב שלי להיות הפוך ממנו. לעוף קדימה ולהראות לעולם מה אני שווה. משם האנרגיה שבערה בי 40 שנה להשיג מלא דברים חיצוניים, בשביל להגיד לו: אבא, אני שווה! תראה אותי! יחסינו התרחקו מאז שעזבתי את הבית לאחר הצבא. אחרי עשרים שנה, שאני כבר בן 40 נסעתי לטייל בעולם לשנה שלמה. אז החלטתי לכתוב בלוג ולתעד את מהללי משפחת פאר. כתבתי כל יום פוסט. 350 פוסטים, הוא היה עוקב אחרי וזה אפשר להתקרב שוב. קיבלתי ממנו הכרה ונחמה.

היחסים התחממו

שחזרתי לארץ, בעקבות הבלוג, היחסים התחממו וחזרנו להיות יותר קרובים. אבא סבל רוב חייו. בגיל 50 קטעו לו את הרגל. אני זוכר שהתחלתי לרוץ בתקופה ההיא וחשבתי לעצמי איזה כיף שיש לי שתי רגליים. אבא היה חולה רוב חייו, עורקים סתומים, ניתוחי מעקפים רבים, ניתוחי לב פתוח, צינתורים בשפע, סוכרת ודיכאון ארוך שנים. אין לי ספק שהגישה הקורבנית שלו לחיים תרמה להאצה של המחלות שלו וגם לדיכאון שלו. אבל הוא היה איש מדהים בחכמתו ובכישרונותיו הרבים. הוא סבל כמעט כל דקה מהחיים שלו. אני חושב שלראות אותו סובל כל חייו זה מה שהניע אותי לחפש חיים ללא סבל. האובססייה שלי להבין מה זה אושר ולמצוא אותו.

בסוף חייו הוא אמר שהוא מאושר

שעברנו לפרדס חנה, לפני 8 שנים, קרן אשתי היקרה, פתחה את ליבה והציעה שנציע לאבא לבוא לגור ביחידה בחצר ביתנו החדש. הוא היה גר בהרצליה לבד ומצבו היה נורא. פיזית ונפשית. אני מאוד חששתי מהמהלך הזה. הרי כל חיי הבוגרים התרחקתי ממנו. אז מה אני צריך את ה"משוגע" הזה על ידי ועל יד הילדים שלי? אבל לקרן יש גם רוחב לב בלתי הגיוני וגם אינטואיציה לא רגילה. היא אישה שיודעת. היא יודעת דברים שאני מגלה אותם רק מאוחר יותר. נו, היא אישה חכמה כזאת שמחוברת לכוחות נסתרים שקטונתי להבין. אז למרות החשש, הלכנו על זה.

חודשיים וחצי הוא הספיק לגור ביחידה

התאמנו את היחידה למגורים לכיסא גלגלים ובנינו שבילים כדי שיוכל לנסוע בגינה. בתקופה הקצרה הזאת, הוא אמר משפטים כמו: "אני לא מאמין שאני גר פה!" "אני מאושר!" "איזה כיף לי". משפטים שמבחינתי הזויים למישהו ששנא את החיים ורצה רק למות. אמנם רק חודשיים אבל בסוף חייו הוא היה עטוף בחום, אהבה ומשפחה שהוא יצר. אני גדלתי עם אבא שכל הזמן לא מרגיש טוב, שכל כמה חודשים מזמין אמבולנס כי הוא לא מרגיש טוב והייתי מוכן כל חיי שעוד רגע הוא לא פה. ביליתי שעות רבות בבתי חולים. התרגלתי לזה.

שהוא הלך, הייתי הכי מופתע בעולם.

כי פתאום היה לו טוב, פתאום היה לי אבא לחודשיים שעשה איתי דברים ביחד. היינו הולכים למשתלה לקנות צמחים לגינה שלי והוא היה מייעץ לי איפה לשתול. פתאום היתה לו סבלנות והפך לסבא רך ונחמד כזה. ואז הוא נעלם. סחב עד גיל 67 שזה פלא. הוא היה איש חזק מאוד. אני זכיתי ל CLOSURE איתו בסוף חייו.

צאלון בן 8

כשהוא הגיע ליחידה בפרדס חנה, הוא הביא איתו עציץ קטן. הוא השריש לבד אילן קטן מזרע של עץ צאלון שהיה לו בסביבה בהרצליה. העציץ כמעט לא שרד את סוף חורף 2016. הצמח הקטן עמד לו עזוב איפשהו בגינה. הוא הגיע באמצע פברואר ורק שבועיים לפני שנפטר, בסוף אפריל, אמר לי יאללה בוא נשתול את העציץ. אני זוכר שהוא מכוון אותי, ונותן לי הוראות מכיסא הגלגלים שלו: מטר לפה, מטר לשם ובסוף: "כאן!" הוא אומר "תשתול כאן!"

בסוף הריצה האחרונה שלי, חשבתי לכתוב את הפוסט הזה. אני מדבר איתו ואומר לו: אבא, תקשיב, יצא ממני משהו טוב, אני אומר לך. אני מקווה שאתה כבר לא סובל . איזה לב ענק היה לך. מקווה שקצת עבר גם אלי. אני פה עושה חיים בשביל שנינו.

---

אהבתם את הפוסט? שתפו

בן פאר – מאמן ויועץ לאורח חיים בריא

אימון אישי לירידה במשקל

ליצור הרגלים קטנים לחיים גדולים

דברו איתי בקשר לאימון אישי | 054-5353529 | benpeer@gmail.com | טקסט לוואטסאפ benpeer.com | בלוג